מפעל קטן לקוקוס בקופנגן

היום ביקרתי במפעל לעיבוד קוקוס לשם עשית קארי וליצור גריסי הקוקוס שאנו משתמשים בהם בעיקר למאפים.
המפעל הוא קטן יחסית וממוקם קרוב לצד הכביש, תחת כיפת השמיים.
במפעל מועסקים כעשרה עובדים חרוצים רובן נשים. מה שהפליא אותי לראות הוא שחוץ משני גברים מבניהם אחד מבוגר מאוד רוב העובדים הן בעצם עובדות דיי מבוגרות, חזקות ומסורות.
נדרש כח פיזי גדול כדי לעמוד כמה שעות ופשוט לקלף קוקוסים.
ישנה חנית מחודדת שתקועה עם מוט באדמה, העבודה היא בעזרת לחיצה חזקה או יותר נכון מעיכה של הקוקוס על החנית, תוך כדי סיבוב לכל ההיקף של האגוז.
את הקליפה זורקים לעבר ערמה של קליפות אותן שורפים בסוף היום.
העבודה מתקיימת בין ערמות עצומות של קוקוסים ולבין ערמות עצומות של קליפות.
זה נראה שיש עבודה לכל החיים גם אחרי הפנסיה.
למרות כל הקושי הכרוך בעבודתם שמתי לב לחדוות העמל והרגשתי שהם אכשהו נהנים מזה, לפחות מקווה!
תוך כדי צילום שמתי לב שהם כלכך מרותקים בעבודה שהם אפילו לא ממש שמו לב אלי שזה חלומו של כל צלם, להיות כמו זבוב קטן על הקיר.
הרגשתי לרגע שאני צופה בשבט האמזון למרות שאני בתאילנד.
זה דור של אנשים שהולך ונעלם, אנשי כפיים.. מצד אחד זה נראה לי כמו עבדות ומצד שני זה נראה לי מאוד טבעי ונכון הן בטח לא יזדקקו למטפלת סיעודית, אולי בגלל הרוטינה הזאת והכושר הפיזי הרב שהן מוציאות במקום לצפות בטלויזיה... שאפו לכח הנשי וגם הגברי, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו